מצבות זיכרון והנצחה

הזיכרון האישי והזיכרון הלאומי

ההתמודדות הראשונית עם האבל היא קשה מאוד, והשבעה באה להקל מעט על האבלים ולהקיף אותם במעגל תמיכה של קרוביהם. אבל לאחר השבעה, ולאחר שאין ברירה אלא לחזור לשגרת החיים, האבל לא נפסק. להפך – הוא מסתעף ומתפתח, ונעשה מורכב יותר. משום שעתה, ההתמודדות היא לא רק עם היעדרו וחללו של הנפטר מחיי הנשארים אלא גם עם הדרך שבה הם משמרים אותו בזיכרונם ורוצים להמשיך ולזכור אותו.

הזיכרון של הנפטר נחווה באופן שונה על ידי כל אחד מבני משפחתו, חבריו ומכריו, בהתאם לתפקיד ולמשמעות שהוא מילא בחייהם. במקרים מסוימים מותו של אדם הוא חלק מריטואל זיכרון והנצחה לאומיים – כמו למשל במקרה של יום הזיכרון לחללי צה"ל והנפגעים בפועות האיבה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אזכרות ממלכתיות לחללי חטיבות לוחמות ועוד.

שתי המילים זיכרון והנצחה מסמלות פנים שונים של התמודדות עם המוות:
זיכרון – הדרך שבה אנו זוכרים את הנפטר; התפקיד שמילה בחיינו והמשמעות שנתן להם (או למדינה, במקרה הלאומי).

הנצחה – המאבק שלנו בשכחה; הרצון להפיק ממותו של הנפטר משמעות לנשארים אחריו – מורשת, ציווי או למידה לדורות הבאים (בין שאלו צאצאיו או אזרחי המדינה).

איך לזכור

אם נניח לרגע לדרכי זיכרון והנצחה ממלכתיים ונתרכז באבלם של אנשים פרטיים, התשובה על השאלה "איך לזכור" משתנה מאדם לאדם. ישנם כאלה שירגישו צורך להיאחז בכל בדל מוחשי שנשאר מן המת; ישנם כאלה שירגישו כי הנוכחות הקבועה של חפציו של המת מפריע להם בחזרה לשגרה.

אין ממש "נכון" ו"לא נכון" בהתמודדות עם האבל, אף על פי שישנה הסכמה בקרב מומחים לבריאות הנפש שישנה חשיבות בהכרה בו ואין להדחיקו. הדרך לזיכרון והנצחה של המת יכולה להתבטא באופנים שונים בלבו של אדם, בחלל הפרטי שלו, או בחלל ציבורי המתאים לכך.

בשנים האחרונות נפוצות דרכי זיכרון והנצחה מגוונות מאוד: ארגון אירוע (ספורטיבי, תרבותי וכד') לזכר הנפטר, הוצאת "ספרי זיכרון" המיועדים לקרוביו של הפטר, תרומות על שמו, הקמת גלעדים (לדוגמה: במקומות בהן התרחשו תאונות דרכים קטלניות), הקמת אתר הנצחה באינטרנט ועוד.

כל עוד אדם מרגיש שהוא זוכר ומנציח את המת בדרך מכובדת, כל דרך שבה הוא יפעל לזיכרון והנצחה של הנפטר תוכל תעזור מאוד בהתמודדות עם האבל.

מדינת ישראל סובלת ממחסור בקרקעות לקבורה ולכן בשנים האחרונות החלו לקבור בשיטות קבורה החוסכות במקומות קבורה – קבורה בקומות, קבורת סנהדרין (קבורה בקומות), קבורה רמה וקבורה זוגית.

הונג קונג סובלת מבעיה קשה יותר, בהונג קונג חיים כ- 7 מיליון איש על שטח שגודלו כ- 5% משטח מדינת ישראל – נשמע צפוף? כן, זו המקום הכי צפוף בעולם. יש לציין כי בהונג קונג הקבורה הינה לעשר שנים – אחרי עשר שנים הגופה נשרפת וחלקת הקבר מתפנה.
לכן ההונג קונגים היו צריכים להיות יצירתיים יותר מאיתנו ולמצוא פתרון טוב יותר לבעיית הקבורה… והם אכן מצאו פתרון טוב יותר – פתרון שחוסך עוד יותר במקומות קבורה והוא – לא להשתמש כלל בקרקעות קבורה!

כיצד עושים זאת ההונג קונגים היצירתיים?

משרד הבריאות המקומי העביר את טקס הקבורה לעולם הוירטואלי – מהיום תושבי הונג קונג יכולים לערוך את טקס הקבורה בחינם באתר הנצחה באינטרנט בו החברים והקרובים מקימים פרופיל אישי ליקיר שנפטר ועורכים באתר את טקס הקבורה (ובעתיד גם את טקס האזכרה כמובן).

איך מתקיים טקס הקבורה באתר ההנצחה?

לאחר שהמשפחה מקימה פרופיל לנפטר, נקבע מועד הלוויה שבו נפתח חלון צ'ט למשפחה ולקרובים לערוך את הטקס און ליין. בטקס קבורה ניתן לשב מוזיקה על פי בחירה, להניח זרי אבל מהודרים ולהעניק מתנות וירטואליות לנפטר כגון: ממתקים, פירות העונה, שטרות כסף, צעצועים או מזכרות שהנפטר אהב (מנהג זה נהוג בהונג קונג גם בטקסי קבורה אמיתיים).

ההזמנות לטקס נשלחות באמצעות האתר ובטקס קבורה הוירטואלי יכולים להשתתף עשרות אלפי אנשים בו זמנית (באיזה בית עלמין אפשר היה להכיל כל כך הרבה אנשים?).
יש אפשרות להגדיר את הטקס כסגור או פומבי ואף לפרסם את הטקס ברשתות חבריות (פייסבוק לדוגמה).

מה דעתכם על שיטת הקבורה הוירטואלית?

טוב, ברור לכולנו שבתי העלמין בישראל מוזנחים מאוד (רובם, לא כולם), אבל גם להזנחה צריך להיות גבול אדום – לא יכול להיות שישנם עובדים של חברה קדישא או של מועצה דתית בעיר מסוימת אשר מקבלים משכורת על חשבון הציבור עבור עבודתם אך הם לא מבצעים את עבודתם.
הרי בכל בית עלמין ציבורי יש עובדים של חברה קדישא או של מועצה דתית אז איך יכול להיות שאותם עובדים לא עובדים, הם מקבלים משכורות ואף אחד לא עושה עם זה משהו?

אולי אותם "עובדים חרוצים" עסוקים בלרדוף אחרי המשפחות ולנסות לקחת מהם כסף עבור תפילות שהם עושים או שידוכים עם בוני מצבות שונים?
זה המצב כיום ועצוב שאותם אנשים שאחראיים עליהם נותנים לזה יד ולא דואגים למצב בתי העלמין.

בתי העלמין לא צריכים להראות כך – לא מגיע למשפחות נפטרים להגיע לחלקות הקברים והמצבות ולמצוא לכלוך של שנים בין המצבות, שלטים שנפלו, פסולת, פחיות נרות נשמה ועוד…
ובטח שליקירינו לא מגיע הכבוד להיות במקום שכזה – אין כבוד למקום. צריכים להתחיל להתייחס לבתי עלמין כמו לבתי כנסת כמקום קדוש ולא כמזבלה ציבורית של חאפרים ושואבי כספי ציבור.

בואו נוביל שינוי, בואו נוביל תודעה ציבורית לנושא ונפסיק את הבושה הזאת!